אני כותב את השורות האלה, מכיוון שמתגברת בי התחושה, כי תולדות החלמאות של נתיב האגרה יורדות להן לעט מסדר היום הציבורי ושוקעות בתודעתנו העכורה.
מקווה שמישהו יקרא.
כל מי שגר באזור גוש דן כבר התרגל לפקקים המרגיזים בכניסה לתל-אביב. למעשה, אפשר לומר, שתושבי גוש דן מחוסנים בפני העצבים שהפקקים גורמים לנו. כבר בדרך חזרה מבית חולים יומיים-שלושה לאחר לידה – אנו נתקעים לראשונה בפקק, ומאותו רגע הפקק הופך לחלק בתלי מנותק מחיינו.
גם אני, כמו כולם, הפנמתי את הגזירה. למדתי מתי השעות העמוסות, מצאתי קיצורי דרך וחקרתי את הפסיכולוגיה של שוטרי התנועה.
לפני כמה שנים, החלטתי שאני מקדים את שעת היציאה לעבודה כדי להספיק להגיע לתל-אביב לפני הפקק הגדול של הבוקר. אני יוצא מראשון לציון ב-06:15 ומגיע לעבודתי במרכז ת"א כעבור 30 דקות. למרת שהשקמה ב-05:45 מזוהה אצל רבים עם תקופת הטירונות – אני לא מתלונן.
הכל השתנה ב-09.01.2011 עם פתיחת הנתיב המהיר מנתב"ג לתל-אביב.
במהלך שנתיים האחרונות, בכל יום כשנסעתי לעבודה, הסתכלתי על עבודות הסלילה לאורך כביש מס' 1 וחשבתי לעצמי: "אם הנתיב המתוכנן מסתיים בסמוך לקיבוץ גלויות וכל הנוסעים בנתיב "יישפכו" לכביש – מה יהיה עם העומס בנקודת המפגש ?"
ובכן, כרגיל בארצנו – המציאות גברה על כל דמיון.
המוח היצירתי של המתכננים גבר על סוגיית "צוואר הבקבוק" בדרך מופלאה: אחד מתוך 3 נתיבים של כביש 1 ס ו פ ח לנתיב אגרה!
איזו חשיבה ציבורית ואחראית – הנוסעים בנתיב אגרה דוהרים אל תוך האיילון, ואילו הנהגים האומללים שנוסעים בכביש 1 נדחסים ל-2 נתיבים מתוך 3, וזאת לאחר שכבר נדחסו ל-3 נתיבים מתוך 4 כמה קילומטרים בודדים קודם...
תחשבו שוב על העיקרון: לקחו חלק מהכביש הציבורי הקיים וסגרו אותו לטובת יזם פרטי.
כמה אנשים בכלל משתמשים בנתיב המהיר הזה ?
אומרים לנו שמספר המשתמשים ילך ויגדל, וזה נכון, אבל מספרם ל ע ו ל ם לא ישתווה ולו לאחוז אחד בודד ממספר הנוסעים בכביש 1 בכניסה לתל-אביב.
במילים אחרות - דפקו פה 99% מהציבור!
באיזו עוד מדינה זה היה יכול לקרות (נכון – בסין פינו שכונות שלמות כדי להקים גינות מסביב לכפר אולימפי, אבל אנחנו הרי אוהבים להשתוות למערב אירופה, לא למזרח אסיה).
והכי עצוב בכל הסיפור הזה – שאין כל מחאה ציבורית, אפילו לא "מחאונת" צנועה. כמו עדר של כבשים אנחנו נדחסים לפקק שנוצר במיוחד בשבילנו ו...שותקים.
No comments:
Post a Comment